segunda-feira, 22 de abril de 2013

Haaretz: A case study in the collapse of modern journalism

Slashed budgets, plummeting standards, and political radicalization have turned Israel’s most respected newspaper into a case study in the collapse of modern journalism.

In early April of this year, the controversial Haaretz reporter Amira Hass, whose coverage of Palestinian violence over the last decade has often prompted accusations of bias, caused a major stir when she published a column called “The Internal Syntax of the Occupation.” Most provocative was her claim that “throwing stones is the hereditary right and duty of someone under a foreign power”—words that appeared only a few days after Adele Biton, a 3-year old Israeli girl, was critically injured when a Palestinian threw a rock at the car her mother was driving, causing it to slam into a commercial truck.

In a Sunday interview with journalist Kalman Libskind of the radio station Galei Yisrael, Haaretz publisher Amos Schocken set out to defend Hass’s article. Growing flustered, however, Schocken ended up saying that moving to a settlement was a form of deliberately endangering the welfare of one’s children, something that in another context would trigger the intervention of social services. As for Hass’s sympathy for rock-throwers, Schocken refused to distance himself. “Sometimes,” he concluded, “you have to fight violence with violence.”

The method Amos Schocken chose to defend Hass’s article, and his defense of editor-in-chief Aluf Benn’s decision to publish the piece in full, sheds some light on the recent changes at the once-venerable Israeli daily. In a series of interviews conducted with current and former Haaretz employees, some of whom held high-level positions at the paper and most of whom still hold it close to their hearts, a consensus emerged to the effect that the paper is undergoing a process of major change that has led to a dramatic reduction in staff, a precipitous decline in journalistic standards, and a willful radicalization of its politics in pursuit of Internet traffic.
Veteran Haaretz reporter Amira Hass. Photo: Yossi Zamir/Flash90
Radicalizing. Veteran Haaretz reporter Amira Hass. Photo: Yossi Zamir/Flash90
As Israel’s longstanding newspaper of record, these developments have raised important questions about the future of print journalism, especially in a country where a free and dynamic press has always been at the center of Israel’s democratic discourse.

For decades, Israelis have associated Haaretz with journalistic quality—or, rather, they’ve associated journalistic quality with Haaretz. The paper was known for its scrupulous editorship and for articles, reviews and columns issued in a Hebrew so highly styled and written in such a lofty register that it bordered on the literary—something that comes as no surprise considering the paper’s pedigree. Salman Schocken, grandfather of Amos and patriarch of the family that controlled the paper for decades, transforming it from an official administrative paper of the British colonial authority into a cultural institution, was also the founder of one of the world’s most distinguished publishing houses—Schocken Books, which published Kafka, Hannah Arendt, Walter Benjamin and other literary luminaries of pre-war Germany.

The Amira Hass affair was a red flag not just for the Israeli public, but for many on the Haaretz staff as well.

Though it literally means “the land,” the Hebrew word haaretz is understood to refer to the nation, the country, and the State of Israel all wrapped up into one. And for three-quarters of a century, Haaretz in many ways was all that. It was Israel’s unrivalled national stage, and what played out in its news articles and opinion pages was Israeli public life itself. In this sense, it could be thought of as Israel’s New York Times—the difference being that the centrality of Haaretz to Israeli life was far greater than that of the Gray Lady in America, where a number of other stalwart dailies were able to successfully vie for readership and influence over the years. But although its circulation never approached that of the popular dailies Maariv and Yediot Aharonot, Haaretz had nothing that could be seriously spoken of as competition.

However, Haaretz has gone through excruciating times of late, much like the rest of Israel’s print-media industry. Recent months have seen major staff cuts, reports of a crisis between management and employees, the closure or downsizing of major supplements, and an oftentimes-inelegant shift in emphasis from print to digital.

But according to the employees interviewed for this article, all of whom refused to be identified out of fear of the impact on their careers in Israel’s small and insular media environment, the Amira Hass affair was a red flag not only for the Israeli public, but also for many on the Haaretz staff. As one former editor at the news desk put it:
Amira Hass’s article must be seen as the result of a conscious decision to radicalize the paper, to make it something shallow, sensationalist, and shocking, and to give it the image of a paper—really, a website—that is courageous and groundbreaking. At the end of the day, there is only one goal: To generate traffic. It doesn’t matter if the piece is good or bad, what matters is that it leads to website traffic.

Like most of the people we spoke with, the editor does not identify with the political Right in Israel. Yet he felt a need to add the following: “Amira Hass’s article fits Aluf Benn and Amos Schocken like a glove. She wrote shocking things. Any editor with a minimum of discretion would have said that it wasn’t suitable for publication. But here? The more provocative you are—to the Left, of course—the better the editorial staff thinks it is.”

Another former employee at the news desk described an incident that reflects what he sees as a significant deterioration in journalistic norms. On January 30, 2012, Haaretz’s diplomatic correspondent Barak Ravid published a post on his blog “Diplomania,” titled “The Red Telephone Between Ross and Obama,” which revealed that Dennis Ross—who has served as Middle East envoy for several U.S. presidents—continued to be involved in government even after leaving his official post at the White House for a private think-tank. As Ravid reported:
Apparently, soon after Ross left his position as president Obama’s advisor on Iran and the Middle East, the White House took the unusual step of installing a secure telephone line in Ross’ office at the Washington Institute for Near East Studies. This is what many in Israel know from their military service as a ‘red telephone,’ on which it is possible to speak about classified information without fear of eavesdropping.

The news was hugely exciting for the American media, which began to investigate immediately. But the report quickly proved false. Jeffrey Goldberg, whom Haaretz often describes as a close confidant of President Obama, published a stinging post at the Atlantic titled “State Department: Dennis Ross Does Not Have a Bat Phone,” in which he derided Ravid’s “breathless” conspiratorial report. “If the President, or his national security adviser, wanted to talk to Dennis Ross about sensitive information (as they would, and should), why wouldn’t they just invite him over?” Goldberg asked, noting that “the Washington Institute’s offices are about five blocks from the White House.”

But what happened next, the former Haaretz news desk staffer told us, was even more bizarre. Rather than apologize for the error, Haaretz ran a follow-up piece by Ravid, in which he assailed Dennis Ross and other critics, accusing them of being people who “love Israel but love Israelis somewhat less. Even if they don’t say it in public, they see Israelis as boorish Levantines. In their eyes, Israeli journalism is inferior to the Tablets of the Law that the journalistic establishment in the United States writes every day. Incidentally, in the circles surrounding Prime Minister Netanyahu there are those who hold the same view.”

But in publishing his attack, Ravid had inadvertently revealed that the decline in Haaretz’s journalistic standards has not been lost on many prominent people in Israel and the United States—in journalism and politics, and even among government. Worse still, instead of simply offering a sincere apology for his mistake and the embarrassment it caused his employers, Ravid doubled down, blaming the Americans for being arrogant enough to expose his failure.

“Haaretz is losing its standing and value,” the former news desk employee concluded. “When you look at the handling of the Ravid affair and the red telephone, you understand why.”
The employees who agreed to interview for this piece often disagreed to the precise causes for the decline of Haaretz’s journalistic standards. Yet they unanimously agreed that there has been a serious drop in quality at Haaretz over the past two years. The high number of layoffs and reductions at Haaretz are not a secret. Reportedly, Haaretz and its popular financial supplement, The Marker, will ultimately lay off 70-100 employees, or 20 percent of its workforce. In addition, employees who have not been laid off face deep salary cuts. Our sources spoke of a 15-35 percent cut in salaries, numbers that have yet to be confirmed and testify to the size of the financial sinkhole that has taken the floor out from under what was, until recently, Israel’s most respected paper. Published reports have also spoken of cuts of up to 20 percent in the budget for freelance writers, as well as cuts in the graphics and photography departments.
Haaretz’s new blend of sensationalism and radical politics has made the newspaper risk-prone and strikingly unable to self correct, even in the most clear cut of cases.

Haaretz has also cut or scaled back multiple departments of its print edition. In August 2012, the prestigious political supplement Hashavua (“The Week”) was discontinued, and employees were informed that its traditional content would now be folded into the weekend edition. Over the past year and a half, it was decided to merge the sports supplement into to the paper’s news section. Last month, the leisure and culture supplementAchbar Ha’ir (“The City Mouse”) was also discontinued. This followed the closure more than two years ago of the Schocken group’s largest local newspaper, Tel Aviv’s Ha’ir (“The City”).
Predictably, the severe cutbacks have shifted the work previously done by a well-staffed newsroom to a skeleton crew of remaining editors and reporters. The increased emphasis on the newspaper’s website, which with its faster news cycle requires a larger volume of stories, has only compounded the problem. “Today there are fewer and fewer writers and editors writing and editing more and more articles,” says one former writer. “You’re burning the candle at both ends, and the inevitable result is a serious drop in standards.”

Another employee spoke to us at length and described the drop in standards that resulted from the cuts. “There are cuts in manpower, in the amount of time editors and writers can dedicate to each item, and in the number of edits an article goes through before publication. You can feel the decline in quality. Management understood that the product would be inferior, despite the fact that they also knew that if you wanted people to pay for it, they’d need to offer a better product. The situation is bad any way you look at it. Things were getting worse for more than a year and a half before they [the management] responded. There was a drop in advertising income, and they failed to conduct prompt negotiations with employees. Because of this, they were forced to make sudden and brutal cuts… As a result, there were a lot of blunders at the paper and they’re getting a lot of criticism. People at the paper are exhausted. Right now, they’re basically going along to get along, in order to survive.”

Alongside the financial crisis and the wide-ranging cuts in staff and salaries, many Haaretz employees believe there is an additional reason for the paper’s decline in quality: A strategic decision by editor-in-chief Aluf Benn to refocus the elite paper to reach a much wider audience in order to maximize traffic, and the attendant advertizing income. “Aluf Benn’s managerial strategy,” says another source inside Haaretz, “is that the paper, and the website in particular, should publish stories that are as bold and provocative as possible. Everyone knows that publications like Yediot Aharonot or YNet [Yediot’s online edition] do this, but in the past Haaretz had different norms.” In the source’s view, the publication of the controversial Amira Hass piece was a deliberate attempt to draw traffic through sensational reporting.
To back up his claim, the source cites a letter Haaretz sent to advertisers as part of its marketing for the new version of its Musaf Haaretz weekend supplement, which was leaked to the media. The letter includes the following passage:
Life has started moving more quickly, we have no spare time, and if I’m going to read a newspaper over the weekend, give me something livelier, that I don’t need to work too hard for, something fun to read. So we made a decision. To create a new Saturday supplement. To make a drastic change. To take into account changing consumption habits, and to reinvent the wheel.

This may sound reasonable on its own; but when expressed in the form of increasingly alienating politics, one may begin to question the business logic behind it. Perhaps the most glaring example of the crisis of confidence surrounded the “apartheid poll” affair.

On October 23, 2012, an article by Haaretz’s notoriously scandal-prone columnist, Gideon Levy, was published as the main story on the front page of the newspaper with the outrage-provoking headline, “Most Israelis Support Apartheid Regime in Israel.” Yet a careful look at the survey on which the article was based revealed that neither the headline nor Levy’s analysis were supported in any way by the poll’s actual data. Following public criticism, Haaretz was forced to publish an apology five days later, as well as a correction, in small letters tucked away at the bottom of a page, that read:
Clarification: The wording of the main headline, “Most Israelis Support Apartheid Regime in Israel” (Haaretz, Oct. 23), did not precisely reflect the findings of the Dialog poll. The question to which a majority of respondents answered in the negative did not relate to any current state of affairs, but to a hypothetical future one: “If Israel were to annex the territories of Judea and Samaria [i.e., the West Bank], would you support granting 2.5 million Palestinians the right to vote in Knesset elections?”

In fact, Levy’s article almost entirely misrepresented the actual results of the poll, according to independent analysts. According to numerous polls conducted over the past decade, most Israelis in fact support the creation of two states for two peoples and preserving the voting rights of Arab citizens of Israel.
"Most Israelis Support Apartheid," a headline the paper had to retract. Photo:
“Most Israelis Support Apartheid,”
a headline the paper had to retract.
“Regarding the article on the apartheid poll, which never existed, a normal editor would call the writer and suspend him until further notice,” says the news-desk editor cited earlier. “That’s how it works at a normal paper when a journalist almost deliberately does something very wrong. In some cases, the editor that gave Gideon Levy the assignment to write about a poll like this would also be sent home. It’s like leaving a wolf to guard the hens. And then, to make matters worse, after the hubbub around the issue, they tried to use it to show how Haaretz was a shining example of press freedom.”
In our interview, that editor described the apartheid poll affair as indicative of a broader problem. He cited additional examples of unprofessional decisions which, he believes, have harmed both Haaretz’s reputation and the high journalistic standards it set and adhered to in the past. Perhaps not surprisingly, Amira Hass stars in many of them. “Amira Hass receives priority for any nonsense she writes, including nonsense irrelevant to any self-respecting paper… She published a document that allegedly recorded a government discussion on how to prevent a famine in the territories in case of an Israeli siege. The document showed precisely the opposite of what was reported in the paper. Instead of reporting that Israel held a completely theoretical discussion of how to prevent a famine in Gaza, the paper portrayed it as if Israel were allocating such and such many grams and calories per person. It’s another example of how there is no responsible hand on the steering wheel.”

An even more pointed criticism of the editors’ objectivity came from another staffer familiar with the news desk. “There is almost no one who is not on the radical Left, or more precisely, who hasn’t accommodated themselves to it and suddenly become a Leftist. Except for Amos Harel and Haim Levinson, there are almost no journalists I would allow myself to call trustworthy. The rest are sycophants who suddenly joined the extreme Left. Israel Harel is the token Rightist in the opinion section, but if you look at the section in its entirety, it’s obviously getting systematically worse.” The same staff member also took issue with Benn’s decision to dedicate time to giving public lectures and writing opinion pieces for the paper.
Aluf Benn, editor-in-chief of Haaretz. Photo:
Aluf Benn, editor-in-chief of Haaretz. Photo:
Of course, Haaretz is not the only newspaper in Israel facing hard times. While the Israeli public has grown increasingly unwilling to pay for print, the pace of innovation in digital media—and the willingness of the public to adopt new ways of consuming news—has progressed haltingly at best. While other papers have turned to populism and fluff to sell digital ads as a supplement to falling print revenues, Haaretz’s new blend of sensationalism and radical politics has made the newspaper risk prone and strikingly unable to self correct, even in the most clear cut of cases.

Though the newspaper has always taken a progressive political line, even its ideological detractors once recognized the benefit that a newspaper rooted in quality journalism and rigorous about its standards provided Israeli society. As Hanoch Marmari, who served as the paper’s editor-in-chief for close to 50 years after being appointed by Amos Schocken’s father, Gershom, put it: “Today Haaretz is not in the playing field. Rather, it is morphed from a player to a spectator in the bleachers. When you are a distant observer you do not necessarily see the complicated dynamics of the game—and you definitely exert less influence.”

Haaretz’s editor-in-chief, Aluf Benn, offered the following response, reprinted here in full:
Haaretz always seeks to reach new audiences, whether in print or through digital channels. According to statistics from the Internet Rating Commission, the Haaretz website enjoyed a substantial growth in traffic in 2012. This year, at the beginning of March, we instituted paid subscriptions for our digital journalism. Thousands of readers have already signed up. These accomplishments are the result of efforts made by our staff to learn the language of digital journalism, as well as a reorganization of our news desk and our Hebrew and English websites. Not only have our professional standards not been harmed, but our reporters must be even more careful today because of the constraints of digital media, which updates continuously. There is no doubt that this is a difficult change for some journalists, but it is positive for any media outlet that wants to flourish in the digital age.

Amira Hass was and is one of the best journalists I have ever met in my 27-year career. I am happy to discover that, to many of her former colleagues, including those with extensive knowledge of the issues she covers, she has not lost her relevance and her writing continues to arouse a great deal of interest and bring us new readers.

Sadly, we parted from around a hundred of our friends this year. They resigned or were laid off because of cuts forced upon us by the precipitous drop in our advertising budget. In certain cases, employees stayed on staff at a reduced salary. Not only have these cuts not hurt the quality of the paper, but the opposite is the case: They have forced us to develop and renew ourselves, first and foremost through the publication of the new “Musaf”—the best journalistic publication in Israel, as well as the redesign of the daily and Friday “Galleria” supplement, the publication of “Haaretz Ha’Shavua,” whose contents were previously split between two supplements, and an upgrading of our digital content.

At Haaretz, we sometimes make mistakes, and when we do, we correct them. The headline given the apartheid poll article was a mistake, and when the issue was clarified we published a correction. In the article on Dennis Ross, there was a mistake in a marginal and unimportant detail. Unfortunately, those who complained about the mistake chose to insult and slander a Haaretz writer, and I was not and am not prepared to accept rhetorical violence against our reporters as a basis for discussion. In spite of this, we published a front-page interview with Ross conducted by Natasha Mozgovia (our former Washington correspondent), in which it was made clear that there is no secure telephone in his office. The post subsequently published by Barak Ravid was excellent and put the issue in its correct and appropriate context.

I have not stopped writing political analyses since I became the editor-in-chief of Haaretz, and there is and does not have to be a conflict between the two. Writing requires me to “take the pulse” of things, and this serves as a personal example to other writers. I sometimes give paid lectures, but this has caused no damage to my work on the staff, and I have not prevented other journalists from writing books, lecturing, or teaching alongside their work as writers and editors.
* * *
Editor’s Note: A version of this article appeared in Hebrew at Mida, a publication of El Haprat, a nonprofit organization.

סיוט ברחוב שוקן

עיתון 'הארץ' משנה את פניו: סגירת מוספים, פיטורי עשרות עובדים, קיצוצים דרמטיים בשכר, ביטול ישיבות מערכת, סגירת המזכירות, עורך ראשי שמאבד שליטה על כותביו, ומעל הכל הידרדרות הנורמות העיתונאיות והבחירה בנתיב של פרובוקציות ופופוליזם. תחקיר 'מידה' חושף עדויות מתוך מערכת העיתון, המתארות את תהליך הקריסה הכמעט בלתי-נמנע של העיתון, שפעם התגאה בפנייתו לאנשים החושבים, והיום הפך לאתר רודף סנסציות ולבמת תעמולה רדיקלית
תמונה: HMBR, ויקימדיה
מאת: ארז תדמור ואבי אבלוב
רבבות מילים נכתבו ונזרקו לחלל האוויר בשבוע האחרון, מאז פרסמה עמירה הס את מאמרה "התחביר הפנימי של הכיבוש", שנפתח בהכרזה הלירית לפיה "יידוי אבנים הוא זכות וחובה מולדות של מי שנמצא תחת שלטון זר". בראיון שהעניק ביום ראשון מו"ל 'הארץ' עמוס שוקן לעיתונאי קלמן ליבסקינד ברדיו 'גלי ישראל', ביקש שוקן להצדיק ולהסביר את מאמרה של הס, אך התבלבל, גמגם ומעד בלשונו, עד ששחרר את ההצהרה ההומנית לפיה על שירותי הרווחה לקחת מידי המתנחלים "עזי המצח" את ילדיהם.
האופן שבו בחר עמוס שוקן להצדיק את דבריה של הס ואת החלטת העורך הראשי אלוף בן לפרסמם במלואם – אחרי שהתלבט על המילה "חובתם", אך החליט לבסוף להשאירה – פותח צוהר להבנת הסיבות להקצנה של 'הארץ' בשנים האחרונות, והקו שמנחילים למערכת שני האנשים החשובים ביותר ברחוב שוקן.

עובדים בעין הסערה

בעקבות סערת עמירה הס, פנינו לכמה וכמה עובדים ועובדים-לשעבר בקבוצת 'הארץ', חלקם בכירים ובעלי תפקידי-מפתח. הדברים ששמענו חזור והשמע – מפי אנשים ש'הארץ' יקר לליבם – מעידים על כך שהעיתון עובר תהליך של השטחה, הקצנה, וירידה דרמטית בסטנדרטים העיתונאיים שאפיינו אותו בעבר. נדגיש: אין זו התרשמות מבחוץ, אלא תחושת רבים מהעובדים במערכת.
התקופה הקשה הפוקדת את רחוב שוקן איננה סוד. בחודשים האחרונים התפרסמו בתקשורת כתבות רבות על הקיצוצים הנרחבים בכוח האדם, המשבר בין הנהלת העיתון לעובדים, סגירת והקטנת מוספים מרכזיים, והעברת מרכז הכובד של קבוצת 'הארץ' מהעיתון לאתר הדיגיטלי.
גדעון לוי
מקבל יד חופשית מן העורך והבעלים; גדעון לוי Bvyas10
אך לצד הפרסומים הגלויים ישנה ביקורת חריפה של עובדים ועובדים-לשעבר, שעד היום הושמעה, אם בכלל, רק מאחורי דלתיים סגורות. מהשיחות שניהלנו עולה כי פרשת עמירה הס מהווה חציית קו אדום גם עבור רבים בלב מערכת 'הארץ'. נפתח בהשמעת העדויות.
את המאמר של עמירה הס צריך לראות כחלק מהחלטה מודעת להקצין את העיתון ולהפוך אותו לשטחי, סנסציוני, מתלהם, ולייצר לו דימוי של עיתון, בעיקר אתר, אמיץ ופורץ דרך. בסופו של יום המטרה כעת היא אחת: לייצר טראפיק. לא משנה אם הפרסום טוב או רע, העיקר שהוא יוביל לתנועה באתר.
כך אומר ש', עובד לשעבר בדסק החדשות על החלטת המערכת לפרסם מאמר המביע תמיכה בידויי אבנים. נבהיר כי כמו שאר מרואיינינו, גם ש' רחוק מלהיות איש ימין. הוא מוסיף:
לכן המאמר של עמירה הס הוא כמו כפפה ליד עבור אלוף בן ועמוס שוקן. היא כתבה שם דברים הזויים. כל עורך בעל שיקול דעת מינימלי היה אומר שזה לא ראוי לפרסום. אבל כאן? ככל שאתה יותר פרובוקטור, לשמאל כמובן, ככה זה יותר טוב למערכת.

מחפשים את הטלפון האדום

י', גם הוא מאנשי דסק החדשות בעבר, מציג מקרה שלדבריו משקף הידרדרות מוחלטת של נורמות עיתונאיות. ב-30 לינואר 2012 פרסם ברק רביד, הכתב המדיני של 'הארץ', טור בבלוג האישי שלו 'דיפלומאניה'. בטור, שנשא את הכותרת"הטלפון האדום בין רוס לאובמה", ביקש רביד לחשוף כי דניס רוס – שליחם של כמה נשיאים אמריקנים למזרח התיכון – ממשיך להיות דומיננטי ומעורב בממשל האמריקני גם לאחר שעזב את עבודתו הרשמית בבית-הלבן ועבר למכון מחקר פרטי. כך כתב רביד ב'הארץ':
מסתבר, שזמן קצר אחרי שרוס עזב את תפקידו בממשל כיועץ לנשיא אובמה לענייני איראן והמזרח התיכון, ביקש הבית הלבן באופן חריג להתקין במשרדו של רוס במכון וושינגטון קו טלפון מאובטח. מדובר במה שרבים בישראל מכירים משירותם הצבאי כ"טלפון אדום" באמצעותו ניתן לדבר על מידע מסווג ללא חשש להאזנה.
אלו חדשות מרתקות, עבור הפוליטיקה האמריקנית הן מסעירות ממש. התקשורת האמריקנית החלה מיד לחקור; אלא שבמהרה התגלתה בעיה קטנה: במשרדו של רוס, כך התפרסם כבר למחרת, לא הותקן כל טלפון מאובטח. "הקו האדום", כך מסר לתקשורת האמריקנית דובר המועצה לביטחון לאומי, לא היה ולא נברא. ברווז עיתונאי מוחלט. ג'פרי גולדברג, שמוצג ב'הארץ' כאחד ממקורביו הבולטים של הנשיא אובמה, אף פרסם טור עוקצני באטלנטיק בו לעג לפרסום הקונספירטיבי של רביד, אותו כינה "סיפור מוזר".
דניס רוס
Nrbelex אפילו הוא לא ידע שהוא כזה: דניס רוס
י', שעבד בדסק החדשות באותה עת, מספק את התרשמותו:
מדובר כאן בסופר פדיחה. הכתב המדיני, והאתר, נתנו כותרת לידיעה שהופיעה גם באתר בעברית וגם באתר באנגלית, כותרת שהתבררה כבלוף עיתונאי. אך מה עשה אלוף בן? נתן לברק רביד לכתוב מאמר עוד יותר מתלהם נגד רוס ונגד העיתונאים האמריקנים, שהעזו לבקר את הרמה הירודה של רביד והתקשורת הישראלית. הכל נמצא ברשת, זה פשוט מביך.
את עיקר הביקורת מכוון י' לטור ההמשך, אותו פרסם רביד ב-25 לפברואר, ובו תקף את רוס ומקורביו והאשים אותם בכך שמדובר ביהודים אמריקנים אשר
אוהבים את ישראל אבל את הישראלים קצת פחות. גם אם לא יגידו זאת בפומבי, הם רואים בישראלים כלבנטינים בורים. בעיניהם, העיתונות הישראלית היא נחותה לעומת לוחות הברית שנכתבים מדי יום במערכות העיתונים בארה"ב. אגב, גם בסביבתו של ראש הממשלה נתניהו יש אנשים שמפגינים לעתים את אותה גישה.
רביד, מבלי משים, חושף כאן את העובדה שירידת הסטנדרטים העיתונאיים של 'הארץ' לא נעלמה מעיניהם של רבים ובכירים הן בישראל והן בארה"ב, הן בעיתונות והן בקרב פוליטיקאים ואנשי ממשל. גרוע מכך, במקום להסתפק בהתנצלות כנה על טעותו הקשה ועל המבוכה שגרם לממשל, לדניס רוס, ולעיתון 'הארץ', הוא מוסיף חטא על פשע ומאשים את האמריקנים בפטרוניות והתנשאות על שחשפו את כשלונו.
"'הארץ' הולך ומאבד ממעמדו ומהיוקרה שלו, וכשאתה רואה את ההתנהלות סביב פרשת רביד והטלפון האדום אתה מבין למה", מסכם י' את הפרשה.

פיטורים, קיצוצים בשכר, סגירת מוספים

מהשיחות שניהלנו בימים האחרונים עולה כי ישנם כמה וכמה גורמים אפשריים להידרדרות ברמתו העיתונאית של 'הארץ'. העובדים השונים חלוקים ביחס למשקל שיש לייחס לכל גורם, אך שותפים לקביעה הנחרצת כי העבודה ואיכות המוצר העיתונאי שמספק 'הארץ' ירדה בשנתיים האחרונות בצורה דרמטית.
כאמור הפיטורים הנרחבים והסכמי הפרישה מרצון שעברו על קבוצת 'הארץ' אינם סוד (ניתן לקרוא עליהם כאןכאןכאן,כאן וכאן). על-פי הפרסומים, מספר המפוטרים הצפוי ב'הארץ' ו-'דה מרקר' בתום הליך הפיטורים מוערך ב-70-100 עובדים, כ-20% מן המצבה. העובדים שלא פוטרו נדרשים לקיצוצים עמוקים בשכרם. הגורמים עימם שוחחנו מדברים על דרישות לקיצוץ בשיעור מינימלי של 15% ועד לקיצוץ גדול של 35%, נתון שעדיין לא התפרסם ומעיד על עומק הבור הכלכלי שנפער כנראה ברחוב שוקן.
עמוס שוקן וחנוך מרמרי; צילום: עידו קינן, חדר 404
נתונים אחרים שהתפרסמו מציגים פגיעה קשה בתחומים נוספים: קיצוץ של עד 20% בהוצאות המערכת על פרילנסרים, קיצוץ במערך הגרפיקה, וקיצוץ בהוצאות על צלמים ורכישת תמונות.
מלבד הקיצוץ בכוח האדם ובהוצאות השכר, הוחלט כאמור גם על התמקדות במעבר לעולם הדיגיטל והאינטרנט תוך צמצום ניכר בעיתון המודפס. בחודש אוגוסט נסגר המוסף הפוליטי היוקרתי 'השבוע', והעובדים התבשרו על הכללת תכניו המסורתיים במסגרת חלק א' של מהדורת סוף השבוע. בחודש האחרון התבשרנו על סגירת מוסף הפנאי 'עכבר העיר' (שאמנם משתייך לקבוצת שוקן אך לא היה חלק אינטגרלי ממערכת 'הארץ'), זאת בהמשך לסגירת המקומון המרכזי של קבוצת שוקן: 'העיר' התל-אביבי לפני למעלה משנתיים. לצד זאת הוחלט בשנה וחצי האחרונות גם על הכללת מוסף הספורט של העיתון בעמודי החדשות.

פגיעה קשה באיכות העיתון

לדעת רבים, הקיצוצים הגדולים מובילים לירידה משמעותית באיכות. הכתבים והעורכים עימם דיברנו מעידים על עומס עבודה עצום שנוצר בחודשים האחרונים, על דרישה להגברת והעלאת כמות הכתבות שעליהם לכתוב או לערוך (בשל המעבר להתמקדות באתר), לצד צמצום מתמיד של כוח האדם שאמור לספק את התוצרת.
"יש היום פחות כתבים ופחות עורכים שאמורים לכתוב ולערוך יותר כתבות. אי-אפשר לאחוז את המקל בשני קצותיו, התוצאה הבלתי נמנעת היא ירידה משמעותית ברמה", כך אומרת א', כתבת לשעבר. מ', עובדת אחרת בעיתון, מוסיפה:
בניגוד לעבר, העיתון מתפקד במינימום האפשרי. נשארה מזכירה אחת שעושה פרילנסרים. הכתבים עצמם צריכים לרכז החזרי הוצאות, לארגן אישורי כניסה לשטחים, צווי איסור פרסום. זה פוגע מאוד בעבודה כי הכתבים עושים היום הרבה דברים מעבר לעבודה המסורתית שלהם. המערכת כרגע לא עובדת כמו בעבר. פעם היא עבדה עד חמש, היום היא נסגרת כבר בשעה שלוש.
ר' מציין גם הוא את הירידה הקשה ברמה ומותח ביקורת על כך שהנהלת העיתון לא הגיבה בזמן למשברים ונושאת באחריות למצב הקשה אליו נקלעה קבוצת 'הארץ':
יש קיצוצים בכוח אדם, בכמות הזמן שעורכים וכתבים מקדישים לכל אייטם, ובמספר המעגלים שידיעות עוברות לפני פרסום. אפשר להרגיש את הדעיכה ברוחב היריעה ובאיכותה. ההנהלה לקחה בחשבון שהמוצר ייפגע, וזאת למרות שברור להם שעבור תשלום הם צריכים מוצר יותר טוב.
המצב רע מכל כיוון. במשך שנה וחצי לא הגיבו בזמן לירידה. הייתה צניחה בהכנסות מפרסום, ולא ניהלו בזמן משא-ומתן עם העובדים. בגלל זה נאלצו לעשות קיצוץ כל כך חד וברוטאלי. תוצאות המחאה של 2011 לא זכו לתגובה בזמן. אם היו מגיבים היו יכולים לפטר פחות אנשים. כתוצאה מכך יש לא מעט פדיחות בעיתון ולכן הוא מושך אש. אנשי העיתון מאוד התעייפו. כרגע הם בעיקר צפים על-מנת לשרוד.

הטראפיק מעל הכל

לצד ההידרדרות שנובעת מהמשבר הכלכלי והקיצוצים הנרחבים, מעריכים כמה מחברי המערכת כי ישנה סיבה נוספת לדעיכה באיכות שמספק 'הארץ' לקוראיו: החלטה אסטרטגית של העורך הראשי, אלוף בן, על הנמכת הסטנדרטים ועל פנייה לקהלים כמה שיותר רחבים, תוך הצבת מטרה אחת לנגד עיני המערכת – הגדלת מספר הגולשים באתר 'הארץ'.
עמירה הס
חלק מאסטרטגיה שיווקית: עמירה הס Novecentino
"הקו המערכתי של אלוף בן הוא שהעיתון, ובעיקר האתר, יציגו סיפורים שהם כמה שיותר נועזים, כמה שיותר פרובוקטיביים. זה מובן ומוכר כשאנחנו מדברים על 'ידיעות אחרונות' או על Ynet, אבל בעבר היו ב'הארץ' נורמות אחרות", אומר ת', התולה את פרסום מאמרה של הס בהחלטה מערכתית מודעת לשפר את נתוני הגלישה.
חיזוק לדברים מספק הגורם כשהוא מצטט מאיגרת שנשלחה על-ידי 'הארץ' למפרסמים כחלק ממסע השיווק של המהדורה המחודשת של 'מוסף הארץ', אשר הגיעה לידי 'העין השביעית'. כך משווק עצמו היום עיתון 'הארץ':
קצב החיים הפך מהיר, אין עודף זמן, ואם כבר לקרוא עיתון בסופ"ש, אז תן לי משהו יותר מחייך, שלא צריך בשבילו יום לימודים ארוך, שיהיה כיף לקרוא. אז החלטנו. לעשות מוסף שבת חדש. לבצע שינוי דרסטי. להתחשב בהרגלי הצריכה המשתנים ולהמציא מחדש את הגלגל.
"איפה האיגרת הזו ואיפה העיתון לאנשים חושבים?", תהה בפנינו ת'.

כשהעורך הראשי עסוק בדברים אחרים

"בתקופה של שינויים, מַעֲבָר לדיגיטל ופיטורים, אלוף הוא האדם הלא נכון בזמן הלא נכון", כך מעריך באוזנינו ר'. אלוף בן נכנס לתפקיד העורך הראשי באוגוסט 2011, ומאז הוא מוביל מהלך כפול: העברת הדגש לאתר האינטרנט, לצד קיצוץ דרמטי במערכת. לטענת ר', "צריך מנהיג שינהיג והוא לא האיש. לגבי סנסציות? זה לא מה שהקהל הישראלי אוהב לשמוע".
פרשה נוספת המעוררת ביקורת רבה בנוגע להתנהלותו של אלוף בן היא "סקר האפרטהייד", שפרסם ב-23 לאוקטובר 2012 גדעון לוי, ואשר הופיע בכותרת הראשית תחת הכותרת: "רוב הישראלים תומכים במשטר אפרטהייד בארץ".
אפרטהייד בהארץ
התמונה מאתר ולווטאנדרגראונד
בדיקה מהירה ופשוטה העלתה כי הכותרת והפרשנות שהעניקו לוי ועורכיו לכתבה לא תואמים את ממצאי הסקר. בעקבות הביקורת הציבורית נאלץ 'הארץ' לפרסם כעבור חמישה ימים מודעת התנצלות והבהרה (מיניאטורית למדי) על הפרסום המוטעה:
הבהרה אפרטהייד
התמונה מאתר ולווטאנדרגראונד
ש', שצוטט בראשית הכתבה, מותח ביקורת נוקבת על תפקודו של בן ומאשים אותו באי-מילוי חובותיו הבסיסיות כעורך:
ביחס לממצאי סקר האפרטהייד שלא היו ולא נבראו, עורך נורמלי שכתב שלו היה מפרסם כזה דבר היה קורא לכתב ומשעה אותו עד הודעה חדשה. זה בעיתון נורמלי שעיתונאי שלו חוטא ומחטיא, כמעט ביודעין. בחלק מהמקרים גם העורך שנתן לגדעון לוי את המשימה לכתוב על סקר כזה היה הולך הביתה. זה פשוט לתת לחתול לשמור על השמנת. וכאילו כדי להוסיף על זה, אחרי הפיצוץ שהיה סביב זה עוד הפכו את המערכת למופת, עד כמה 'הארץ' היא סמל לחופש העיתונות וכמה 'הארץ' הם גדולים ויפים.
לדעת ש' פרשת סקר האפרטהייד איננה חריגה, והוא מציין דוגמאות נוספות להחלטות לא מקצועיות, הפוגמות בשמו הטוב של העיתון וברף העיתונאי הגבוה שהציב בעבר. אולי שלא במפתיע, עמירה הס מככבת בדברים:
הקדימות המוחלטת שמקבלת עמירה הס לכל שטות שהיא כותבת, כולל שטויות לא רלוונטיות לעיתון שמכבד את עצמו. עמודים שלמים ביום שישי, עדיפות בכותרות ראשיות. היא פרסמה מסמך שתיעד לכאורה דיון אצל מתאם הפעולות בשטחים איך למנוע רעב במקרה של מצור ישראלי. המסמך מציג בדיוק את ההיפך מכפי שהוצג בעיתון. במקום להראות שישראל מקיימת דיון תיאורטי לגמרי איך להימנע מרעב בעזה, זה הוצג כאילו ישראל מקציבה כך וכך גרמים וקלוריות לנפש. זו עוד דוגמה לזה שאין שם יד אחראית מכוונת.
ביקורת חריפה עוד יותר על מקצועיותו של אלוף בן נשמעת מצד ד', המכיר היטב את מערכת החדשות:
אין יד מכוונת, אין עריכה מקצועית, אין בעל בית. אלוף בן מחפש לעשות פרובוקציות בשביל שימשיכו לדבר על 'הארץ', אבל אפילו בזה הוא לא כל כך מצליח. חלק גדול מהזמן הוא עסוק בהעברת הרצאות לקבוצות פרטיות שמשלמות לו כסף. כותב טורי דעה ומשלים הכנסה מהצד. ואז מתפלאים למה אין יד מכוונת?
כבר לא מה שהיה פעם. קוראת 'הארץ', אילוסטרציה. צילום: אילן שריף

האידיאולוגיה מחליפה את המקצועיות

ביקורתו של ד' אינה נעצרת בעורך הראשי, אלא ממשיכה גם לרבים מחברי מערכת החדשות:
אין שם כבר כמעט אנשים שאינם מהשמאל הרדיקלי, או ליתר דיוק, שלא התאימו את עצמם והפכו לפתע לכאלו. חוץ מעמוס הראל וחיים לוינסון, אין שם כמעט עיתונאים שהייתי מרשה לעצמי לומר שהם עיתונאים אמינים. השאר הם מלחכי פנכה, שאימצו את השמאל הקיצוני לפתע פתאום. במדור הדעות ישראל הראל הוא עלה התאנה הימני, אבל אם נתייחס למדור בכללותו, הרי שהוא פשוט מידרדר בשיטתיות.
עלינו להודות כי הופתענו מעוצמת הדברים ומן הביקורת הנחרצת של עובדים רבים. התמונה המתקבלת מן התיאורים שאספנו היא של משבר עמוק ברחוב שוקן, כאשר על המחסור החמור במשאבים, ניסיון וידע, תוצאת הקיצוצים, מנסה העיתון לפצות באמצעות כתיבה סנסציונית ופרובוקטיבית, תוך השלמה עם הירידה ברמה. אם בעבר היה 'הארץ' מופת לאיכות עיתונאית, כיום מתנהלת המערכת עם יד מכוונת דומיננטית פחות מבעבר, ועם כותבים מקצועיים פחות, שמועסקים בשכר נמוך. במציאות הזו, כאשר רבים חווים הידרדרות באיכות וברמה של המוצר העיתונאי, קשה לראות כיצד הניסיון לגבות תשלום עבור כניסות לאתר 'הארץ' יכול להצליח.
על-פי האסטרטגיה המסתמנת של שוקן את בן, העתיד צופן בחובו פרובוקציות נוספות, ופחת נוסף בסטנדרטים העיתונאיים. 'הארץ' הוא עסק, מסביר הרבה פעמים – ובצדק רב – עמוס שוקן. אלא שעל-פי ההחלטות הניהוליות שלקח העיתון לאחרונה, נראה כי "האנשים החושבים", אלו שצרכו את העיתון בעיקר בשל איכותו, אינם מהווים שוק אטרקטיבי מספיק.

תגובת אלוף בן, העורך הראשי של 'הארץ'

״הארץ״ חותר כל העת להגיע לקהלים חדשים, במהדורה המודפסת ובערוצים הדיגיטליים. לפי נתוני ועדת המידרוג לאינטרנט, בשנת 2012 נהנה אתר ״הארץ״ מגידול מרשים במספר הגולשים. בתחילת מארס השנה הנהגנו מנויים בתשלום למהדורה הדיגיטלית, שלה נרשמו כבר אלפי קוראים. ההישגים האלה נבעו מהתגייסות של אנשי המערכת ללימוד שפת העיתונות הדיגיטלית, ומארגון מחדש של מערכת החדשות והאתרים בעברית ובאנגלית. לא רק שהסטנדרטים המקצועיים לא נפגעו, אלא שהעיתונאים נדרשים היום ליתר הקפדה עליהם תחת האילוצים של כלי תקשורת דיגיטלי המתעדכן ללא הרף. אין ספק שהשינוי קשה לחלק מהעיתונאים, אך הוא חיוני לכל כלי תקשורת שרוצה להתקיים ולפרוח בעידן הדיגיטלי.
עמירה הס היתה ועודנה מטובי העיתונאים שפגשתי ב-27 שנות עבודתי. שמחתי לגלות שבעיני עמיתיה לשעבר, לרבות מי שבקיא מקרוב בתחום הסיקור שלה, לא נס ליחה וכתיבתה ממשיכה לעורר עניין רב ולהביא לשורותינו קוראים חדשים.
נפרדנו השנה בצער מכמאה מחברינו, שפרשו מרצון או פוטרו, בקיצוץ שנכפה על המערכת בגלל הירידה החדה בתקציבי הפרסום. במקרים בודדים הופחת שכרם של עובדים שנשארו במערכת. למרות זאת, לא רק שהקיצוץ לא פגע באיכות העיתון, אלא להיפך, הוא דחף אותנו למימוש תוכניות פיתוח והתחדשות ובראשן הוצאת המוסף החדש - המוצר העיתונאי הטוב ביותר בישראל; העיצוב מחדש של מוסף גלריה היומי וגלריה שישי; הוצאת ״הארץ השבוע״ שתכניו היו מפוצלים בעבר בין שני מוספים; ושדרוג המערכת הדיגיטלית. התגובות שקיבלנו מהקוראים, וההצלחה במכירת מנויים לסוף השבוע, מעידות על שביעות רצון רבה מהשינויים.
ב״הארץ״ נופלות לעיתים טעויות, וכמשעמידים אותנו עליהן אנו מתקנים. בידיעה על סקר האפרטהייד הופיעה כותרת שגויה, וכשהעניין התברר פרסמנו תיקון. בידיעה על דניס רוס היתה טעות בפרט שולי וזניח. לצערי, מי שהתלונן על הטעות בחר לגדף ולהשמיץ את כתב ״הארץ״, ולא הייתי ואינני מוכן לקבל אלימות מילולית כלפי עיתונאינו כבסיס להידברות. למרות זאת פרסמנו ראיון של רוס עם נטשה מוזגוביה (אז כתבתנו בוושינגטון והיום עובדת לשעבר) שהופיע בשער העיתון, שבו נכתב שאין טלפון כזה בלשכתו. הפוסט שפרסם בהמשך ברק רביד היה מצוין ושם את הדברים בהקשרם הנכון והראוי.
לא חדלתי מכתיבת פרשנות מדינית ופוליטית עם מינויי לעורך ״הארץ״, ואין ולא צריכה להיות סתירה בין התפקידים. הכתיבה מחייבת אותי ״להיות על הדופק״ ויש בה גם דוגמה אישית לכותבים אחרים. אני מרצה לעיתים בתשלום, אין בכך שום פגיעה בעבודתי במערכת, ואינני מונע מעיתונאים אחרים לעסוק בכתיבת ספרים, בהרצאות ובהוראה בצד עבודתם ככתבים ועורכים.