סיוט ברחוב שוקן

עיתון 'הארץ' משנה את פניו: סגירת מוספים, פיטורי עשרות עובדים, קיצוצים דרמטיים בשכר, ביטול ישיבות מערכת, סגירת המזכירות, עורך ראשי שמאבד שליטה על כותביו, ומעל הכל הידרדרות הנורמות העיתונאיות והבחירה בנתיב של פרובוקציות ופופוליזם. תחקיר 'מידה' חושף עדויות מתוך מערכת העיתון, המתארות את תהליך הקריסה הכמעט בלתי-נמנע של העיתון, שפעם התגאה בפנייתו לאנשים החושבים, והיום הפך לאתר רודף סנסציות ולבמת תעמולה רדיקלית

תמונה: HMBR, ויקימדיה

מאת: ארז תדמור ואבי אבלוב

רבבות מילים נכתבו ונזרקו לחלל האוויר בשבוע האחרון, מאז פרסמה עמירה הס את מאמרה "התחביר הפנימי של הכיבוש", שנפתח בהכרזה הלירית לפיה "יידוי אבנים הוא זכות וחובה מולדות של מי שנמצא תחת שלטון זר". בראיון שהעניק ביום ראשון מו"ל 'הארץ' עמוס שוקן לעיתונאי קלמן ליבסקינד ברדיו 'גלי ישראל', ביקש שוקן להצדיק ולהסביר את מאמרה של הס, אך התבלבל, גמגם ומעד בלשונו, עד ששחרר את ההצהרה ההומנית לפיה על שירותי הרווחה לקחת מידי המתנחלים "עזי המצח" את ילדיהם.

האופן שבו בחר עמוס שוקן להצדיק את דבריה של הס ואת החלטת העורך הראשי אלוף בן לפרסמם במלואם – אחרי שהתלבט על המילה "חובתם", אך החליט לבסוף להשאירה – פותח צוהר להבנת הסיבות להקצנה של 'הארץ' בשנים האחרונות, והקו שמנחילים למערכת שני האנשים החשובים ביותר ברחוב שוקן.

עובדים בעין הסערה

בעקבות סערת עמירה הס, פנינו לכמה וכמה עובדים ועובדים-לשעבר בקבוצת 'הארץ', חלקם בכירים ובעלי תפקידי-מפתח. הדברים ששמענו חזור והשמע – מפי אנשים ש'הארץ' יקר לליבם – מעידים על כך שהעיתון עובר תהליך של השטחה, הקצנה, וירידה דרמטית בסטנדרטים העיתונאיים שאפיינו אותו בעבר. נדגיש: אין זו התרשמות מבחוץ, אלא תחושת רבים מהעובדים במערכת.

התקופה הקשה הפוקדת את רחוב שוקן איננה סוד. בחודשים האחרונים התפרסמו בתקשורת כתבות רבות על הקיצוצים הנרחבים בכוח האדם, המשבר בין הנהלת העיתון לעובדים, סגירת והקטנת מוספים מרכזיים, והעברת מרכז הכובד של קבוצת 'הארץ' מהעיתון לאתר הדיגיטלי.

מקבל יד חופשית מן העורך והבעלים; גדעון לוי Bvyas10

אך לצד הפרסומים הגלויים ישנה ביקורת חריפה של עובדים ועובדים-לשעבר, שעד היום הושמעה, אם בכלל, רק מאחורי דלתיים סגורות. מהשיחות שניהלנו עולה כי פרשת עמירה הס מהווה חציית קו אדום גם עבור רבים בלב מערכת 'הארץ'. נפתח בהשמעת העדויות.

את המאמר של עמירה הס צריך לראות כחלק מהחלטה מודעת להקצין את העיתון ולהפוך אותו לשטחי, סנסציוני, מתלהם, ולייצר לו דימוי של עיתון, בעיקר אתר, אמיץ ופורץ דרך. בסופו של יום המטרה כעת היא אחת: לייצר טראפיק. לא משנה אם הפרסום טוב או רע, העיקר שהוא יוביל לתנועה באתר.

כך אומר ש', עובד לשעבר בדסק החדשות על החלטת המערכת לפרסם מאמר המביע תמיכה בידויי אבנים. נבהיר כי כמו שאר מרואיינינו, גם ש' רחוק מלהיות איש ימין. הוא מוסיף:

לכן המאמר של עמירה הס הוא כמו כפפה ליד עבור אלוף בן ועמוס שוקן. היא כתבה שם דברים הזויים. כל עורך בעל שיקול דעת מינימלי היה אומר שזה לא ראוי לפרסום. אבל כאן? ככל שאתה יותר פרובוקטור, לשמאל כמובן, ככה זה יותר טוב למערכת.

מחפשים את הטלפון האדום

י', גם הוא מאנשי דסק החדשות בעבר, מציג מקרה שלדבריו משקף הידרדרות מוחלטת של נורמות עיתונאיות. ב-30 לינואר 2012 פרסם ברק רביד, הכתב המדיני של 'הארץ', טור בבלוג האישי שלו 'דיפלומאניה'. בטור, שנשא את הכותרת"הטלפון האדום בין רוס לאובמה", ביקש רביד לחשוף כי דניס רוס – שליחם של כמה נשיאים אמריקנים למזרח התיכון – ממשיך להיות דומיננטי ומעורב בממשל האמריקני גם לאחר שעזב את עבודתו הרשמית בבית-הלבן ועבר למכון מחקר פרטי. כך כתב רביד ב'הארץ':

מסתבר, שזמן קצר אחרי שרוס עזב את תפקידו בממשל כיועץ לנשיא אובמה לענייני איראן והמזרח התיכון, ביקש הבית הלבן באופן חריג להתקין במשרדו של רוס במכון וושינגטון קו טלפון מאובטח. מדובר במה שרבים בישראל מכירים משירותם הצבאי כ"טלפון אדום" באמצעותו ניתן לדבר על מידע מסווג ללא חשש להאזנה.

אלו חדשות מרתקות, עבור הפוליטיקה האמריקנית הן מסעירות ממש. התקשורת האמריקנית החלה מיד לחקור; אלא שבמהרה התגלתה בעיה קטנה: במשרדו של רוס, כך התפרסם כבר למחרת, לא הותקן כל טלפון מאובטח. "הקו האדום", כך מסר לתקשורת האמריקנית דובר המועצה לביטחון לאומי, לא היה ולא נברא. ברווז עיתונאי מוחלט. ג'פרי גולדברג, שמוצג ב'הארץ' כאחד ממקורביו הבולטים של הנשיא אובמה, אף פרסם טור עוקצני באטלנטיק בו לעג לפרסום הקונספירטיבי של רביד, אותו כינה "סיפור מוזר".

Nrbelex אפילו הוא לא ידע שהוא כזה: דניס רוס

י', שעבד בדסק החדשות באותה עת, מספק את התרשמותו:

מדובר כאן בסופר פדיחה. הכתב המדיני, והאתר, נתנו כותרת לידיעה שהופיעה גם באתר בעברית וגם באתר באנגלית, כותרת שהתבררה כבלוף עיתונאי. אך מה עשה אלוף בן? נתן לברק רביד לכתוב מאמר עוד יותר מתלהם נגד רוס ונגד העיתונאים האמריקנים, שהעזו לבקר את הרמה הירודה של רביד והתקשורת הישראלית. הכל נמצא ברשת, זה פשוט מביך.

את עיקר הביקורת מכוון י' לטור ההמשך, אותו פרסם רביד ב-25 לפברואר, ובו תקף את רוס ומקורביו והאשים אותם בכך שמדובר ביהודים אמריקנים אשר

אוהבים את ישראל אבל את הישראלים קצת פחות. גם אם לא יגידו זאת בפומבי, הם רואים בישראלים כלבנטינים בורים. בעיניהם, העיתונות הישראלית היא נחותה לעומת לוחות הברית שנכתבים מדי יום במערכות העיתונים בארה"ב. אגב, גם בסביבתו של ראש הממשלה נתניהו יש אנשים שמפגינים לעתים את אותה גישה.

רביד, מבלי משים, חושף כאן את העובדה שירידת הסטנדרטים העיתונאיים של 'הארץ' לא נעלמה מעיניהם של רבים ובכירים הן בישראל והן בארה"ב, הן בעיתונות והן בקרב פוליטיקאים ואנשי ממשל. גרוע מכך, במקום להסתפק בהתנצלות כנה על טעותו הקשה ועל המבוכה שגרם לממשל, לדניס רוס, ולעיתון 'הארץ', הוא מוסיף חטא על פשע ומאשים את האמריקנים בפטרוניות והתנשאות על שחשפו את כשלונו.

"'הארץ' הולך ומאבד ממעמדו ומהיוקרה שלו, וכשאתה רואה את ההתנהלות סביב פרשת רביד והטלפון האדום אתה מבין למה", מסכם י' את הפרשה.

פיטורים, קיצוצים בשכר, סגירת מוספים

מהשיחות שניהלנו בימים האחרונים עולה כי ישנם כמה וכמה גורמים אפשריים להידרדרות ברמתו העיתונאית של 'הארץ'. העובדים השונים חלוקים ביחס למשקל שיש לייחס לכל גורם, אך שותפים לקביעה הנחרצת כי העבודה ואיכות המוצר העיתונאי שמספק 'הארץ' ירדה בשנתיים האחרונות בצורה דרמטית.

כאמור הפיטורים הנרחבים והסכמי הפרישה מרצון שעברו על קבוצת 'הארץ' אינם סוד (ניתן לקרוא עליהם כאן, כאן, כאן,כאן וכאן). על-פי הפרסומים, מספר המפוטרים הצפוי ב'הארץ' ו-'דה מרקר' בתום הליך הפיטורים מוערך ב-70-100 עובדים, כ-20% מן המצבה. העובדים שלא פוטרו נדרשים לקיצוצים עמוקים בשכרם. הגורמים עימם שוחחנו מדברים על דרישות לקיצוץ בשיעור מינימלי של 15% ועד לקיצוץ גדול של 35%, נתון שעדיין לא התפרסם ומעיד על עומק הבור הכלכלי שנפער כנראה ברחוב שוקן.

עמוס שוקן וחנוך מרמרי; צילום: עידו קינן, חדר 404

נתונים אחרים שהתפרסמו מציגים פגיעה קשה בתחומים נוספים: קיצוץ של עד 20% בהוצאות המערכת על פרילנסרים, קיצוץ במערך הגרפיקה, וקיצוץ בהוצאות על צלמים ורכישת תמונות.

מלבד הקיצוץ בכוח האדם ובהוצאות השכר, הוחלט כאמור גם על התמקדות במעבר לעולם הדיגיטל והאינטרנט תוך צמצום ניכר בעיתון המודפס. בחודש אוגוסט נסגר המוסף הפוליטי היוקרתי 'השבוע', והעובדים התבשרו על הכללת תכניו המסורתיים במסגרת חלק א' של מהדורת סוף השבוע. בחודש האחרון התבשרנו על סגירת מוסף הפנאי 'עכבר העיר' (שאמנם משתייך לקבוצת שוקן אך לא היה חלק אינטגרלי ממערכת 'הארץ'), זאת בהמשך לסגירת המקומון המרכזי של קבוצת שוקן: 'העיר' התל-אביבי לפני למעלה משנתיים. לצד זאת הוחלט בשנה וחצי האחרונות גם על הכללת מוסף הספורט של העיתון בעמודי החדשות.

פגיעה קשה באיכות העיתון

לדעת רבים, הקיצוצים הגדולים מובילים לירידה משמעותית באיכות. הכתבים והעורכים עימם דיברנו מעידים על עומס עבודה עצום שנוצר בחודשים האחרונים, על דרישה להגברת והעלאת כמות הכתבות שעליהם לכתוב או לערוך (בשל המעבר להתמקדות באתר), לצד צמצום מתמיד של כוח האדם שאמור לספק את התוצרת.

"יש היום פחות כתבים ופחות עורכים שאמורים לכתוב ולערוך יותר כתבות. אי-אפשר לאחוז את המקל בשני קצותיו, התוצאה הבלתי נמנעת היא ירידה משמעותית ברמה", כך אומרת א', כתבת לשעבר. מ', עובדת אחרת בעיתון, מוסיפה:

בניגוד לעבר, העיתון מתפקד במינימום האפשרי. נשארה מזכירה אחת שעושה פרילנסרים. הכתבים עצמם צריכים לרכז החזרי הוצאות, לארגן אישורי כניסה לשטחים, צווי איסור פרסום. זה פוגע מאוד בעבודה כי הכתבים עושים היום הרבה דברים מעבר לעבודה המסורתית שלהם. המערכת כרגע לא עובדת כמו בעבר. פעם היא עבדה עד חמש, היום היא נסגרת כבר בשעה שלוש.

ר' מציין גם הוא את הירידה הקשה ברמה ומותח ביקורת על כך שהנהלת העיתון לא הגיבה בזמן למשברים ונושאת באחריות למצב הקשה אליו נקלעה קבוצת 'הארץ':

יש קיצוצים בכוח אדם, בכמות הזמן שעורכים וכתבים מקדישים לכל אייטם, ובמספר המעגלים שידיעות עוברות לפני פרסום. אפשר להרגיש את הדעיכה ברוחב היריעה ובאיכותה. ההנהלה לקחה בחשבון שהמוצר ייפגע, וזאת למרות שברור להם שעבור תשלום הם צריכים מוצר יותר טוב.

המצב רע מכל כיוון. במשך שנה וחצי לא הגיבו בזמן לירידה. הייתה צניחה בהכנסות מפרסום, ולא ניהלו בזמן משא-ומתן עם העובדים. בגלל זה נאלצו לעשות קיצוץ כל כך חד וברוטאלי. תוצאות המחאה של 2011 לא זכו לתגובה בזמן. אם היו מגיבים היו יכולים לפטר פחות אנשים. כתוצאה מכך יש לא מעט פדיחות בעיתון ולכן הוא מושך אש. אנשי העיתון מאוד התעייפו. כרגע הם בעיקר צפים על-מנת לשרוד.

הטראפיק מעל הכל

לצד ההידרדרות שנובעת מהמשבר הכלכלי והקיצוצים הנרחבים, מעריכים כמה מחברי המערכת כי ישנה סיבה נוספת לדעיכה באיכות שמספק 'הארץ' לקוראיו: החלטה אסטרטגית של העורך הראשי, אלוף בן, על הנמכת הסטנדרטים ועל פנייה לקהלים כמה שיותר רחבים, תוך הצבת מטרה אחת לנגד עיני המערכת – הגדלת מספר הגולשים באתר 'הארץ'.

חלק מאסטרטגיה שיווקית: עמירה הס Novecentino

"הקו המערכתי של אלוף בן הוא שהעיתון, ובעיקר האתר, יציגו סיפורים שהם כמה שיותר נועזים, כמה שיותר פרובוקטיביים. זה מובן ומוכר כשאנחנו מדברים על 'ידיעות אחרונות' או על Ynet, אבל בעבר היו ב'הארץ' נורמות אחרות", אומר ת', התולה את פרסום מאמרה של הס בהחלטה מערכתית מודעת לשפר את נתוני הגלישה.

חיזוק לדברים מספק הגורם כשהוא מצטט מאיגרת שנשלחה על-ידי 'הארץ' למפרסמים כחלק ממסע השיווק של המהדורה המחודשת של 'מוסף הארץ', אשר הגיעה לידי 'העין השביעית'. כך משווק עצמו היום עיתון 'הארץ':

קצב החיים הפך מהיר, אין עודף זמן, ואם כבר לקרוא עיתון בסופ"ש, אז תן לי משהו יותר מחייך, שלא צריך בשבילו יום לימודים ארוך, שיהיה כיף לקרוא. אז החלטנו. לעשות מוסף שבת חדש. לבצע שינוי דרסטי. להתחשב בהרגלי הצריכה המשתנים ולהמציא מחדש את הגלגל.

"איפה האיגרת הזו ואיפה העיתון לאנשים חושבים?", תהה בפנינו ת'.

כשהעורך הראשי עסוק בדברים אחרים

"בתקופה של שינויים, מַעֲבָר לדיגיטל ופיטורים, אלוף הוא האדם הלא נכון בזמן הלא נכון", כך מעריך באוזנינו ר'. אלוף בן נכנס לתפקיד העורך הראשי באוגוסט 2011, ומאז הוא מוביל מהלך כפול: העברת הדגש לאתר האינטרנט, לצד קיצוץ דרמטי במערכת. לטענת ר', "צריך מנהיג שינהיג והוא לא האיש. לגבי סנסציות? זה לא מה שהקהל הישראלי אוהב לשמוע".

פרשה נוספת המעוררת ביקורת רבה בנוגע להתנהלותו של אלוף בן היא "סקר האפרטהייד", שפרסם ב-23 לאוקטובר 2012 גדעון לוי, ואשר הופיע בכותרת הראשית תחת הכותרת: "רוב הישראלים תומכים במשטר אפרטהייד בארץ".

התמונה מאתר ולווטאנדרגראונד

בדיקה מהירה ופשוטה העלתה כי הכותרת והפרשנות שהעניקו לוי ועורכיו לכתבה לא תואמים את ממצאי הסקר. בעקבות הביקורת הציבורית נאלץ 'הארץ' לפרסם כעבור חמישה ימים מודעת התנצלות והבהרה (מיניאטורית למדי) על הפרסום המוטעה:

התמונה מאתר ולווטאנדרגראונד

ש', שצוטט בראשית הכתבה, מותח ביקורת נוקבת על תפקודו של בן ומאשים אותו באי-מילוי חובותיו הבסיסיות כעורך:

ביחס לממצאי סקר האפרטהייד שלא היו ולא נבראו, עורך נורמלי שכתב שלו היה מפרסם כזה דבר היה קורא לכתב ומשעה אותו עד הודעה חדשה. זה בעיתון נורמלי שעיתונאי שלו חוטא ומחטיא, כמעט ביודעין. בחלק מהמקרים גם העורך שנתן לגדעון לוי את המשימה לכתוב על סקר כזה היה הולך הביתה. זה פשוט לתת לחתול לשמור על השמנת. וכאילו כדי להוסיף על זה, אחרי הפיצוץ שהיה סביב זה עוד הפכו את המערכת למופת, עד כמה 'הארץ' היא סמל לחופש העיתונות וכמה 'הארץ' הם גדולים ויפים.

לדעת ש' פרשת סקר האפרטהייד איננה חריגה, והוא מציין דוגמאות נוספות להחלטות לא מקצועיות, הפוגמות בשמו הטוב של העיתון וברף העיתונאי הגבוה שהציב בעבר. אולי שלא במפתיע, עמירה הס מככבת בדברים:

הקדימות המוחלטת שמקבלת עמירה הס לכל שטות שהיא כותבת, כולל שטויות לא רלוונטיות לעיתון שמכבד את עצמו. עמודים שלמים ביום שישי, עדיפות בכותרות ראשיות. היא פרסמה מסמך שתיעד לכאורה דיון אצל מתאם הפעולות בשטחים איך למנוע רעב במקרה של מצור ישראלי. המסמך מציג בדיוק את ההיפך מכפי שהוצג בעיתון. במקום להראות שישראל מקיימת דיון תיאורטי לגמרי איך להימנע מרעב בעזה, זה הוצג כאילו ישראל מקציבה כך וכך גרמים וקלוריות לנפש. זו עוד דוגמה לזה שאין שם יד אחראית מכוונת.

ביקורת חריפה עוד יותר על מקצועיותו של אלוף בן נשמעת מצד ד', המכיר היטב את מערכת החדשות:

אין יד מכוונת, אין עריכה מקצועית, אין בעל בית. אלוף בן מחפש לעשות פרובוקציות בשביל שימשיכו לדבר על 'הארץ', אבל אפילו בזה הוא לא כל כך מצליח. חלק גדול מהזמן הוא עסוק בהעברת הרצאות לקבוצות פרטיות שמשלמות לו כסף. כותב טורי דעה ומשלים הכנסה מהצד. ואז מתפלאים למה אין יד מכוונת?

כבר לא מה שהיה פעם. קוראת 'הארץ', אילוסטרציה. צילום: אילן שריף

האידיאולוגיה מחליפה את המקצועיות

ביקורתו של ד' אינה נעצרת בעורך הראשי, אלא ממשיכה גם לרבים מחברי מערכת החדשות:

אין שם כבר כמעט אנשים שאינם מהשמאל הרדיקלי, או ליתר דיוק, שלא התאימו את עצמם והפכו לפתע לכאלו. חוץ מעמוס הראל וחיים לוינסון, אין שם כמעט עיתונאים שהייתי מרשה לעצמי לומר שהם עיתונאים אמינים. השאר הם מלחכי פנכה, שאימצו את השמאל הקיצוני לפתע פתאום. במדור הדעות ישראל הראל הוא עלה התאנה הימני, אבל אם נתייחס למדור בכללותו, הרי שהוא פשוט מידרדר בשיטתיות.

עלינו להודות כי הופתענו מעוצמת הדברים ומן הביקורת הנחרצת של עובדים רבים. התמונה המתקבלת מן התיאורים שאספנו היא של משבר עמוק ברחוב שוקן, כאשר על המחסור החמור במשאבים, ניסיון וידע, תוצאת הקיצוצים, מנסה העיתון לפצות באמצעות כתיבה סנסציונית ופרובוקטיבית, תוך השלמה עם הירידה ברמה. אם בעבר היה 'הארץ' מופת לאיכות עיתונאית, כיום מתנהלת המערכת עם יד מכוונת דומיננטית פחות מבעבר, ועם כותבים מקצועיים פחות, שמועסקים בשכר נמוך. במציאות הזו, כאשר רבים חווים הידרדרות באיכות וברמה של המוצר העיתונאי, קשה לראות כיצד הניסיון לגבות תשלום עבור כניסות לאתר 'הארץ' יכול להצליח.

על-פי האסטרטגיה המסתמנת של שוקן את בן, העתיד צופן בחובו פרובוקציות נוספות, ופחת נוסף בסטנדרטים העיתונאיים. 'הארץ' הוא עסק, מסביר הרבה פעמים – ובצדק רב – עמוס שוקן. אלא שעל-פי ההחלטות הניהוליות שלקח העיתון לאחרונה, נראה כי "האנשים החושבים", אלו שצרכו את העיתון בעיקר בשל איכותו, אינם מהווים שוק אטרקטיבי מספיק.

תגובת אלוף בן, העורך הראשי של 'הארץ'

״הארץ״ חותר כל העת להגיע לקהלים חדשים, במהדורה המודפסת ובערוצים הדיגיטליים. לפי נתוני ועדת המידרוג לאינטרנט, בשנת 2012 נהנה אתר ״הארץ״ מגידול מרשים במספר הגולשים. בתחילת מארס השנה הנהגנו מנויים בתשלום למהדורה הדיגיטלית, שלה נרשמו כבר אלפי קוראים. ההישגים האלה נבעו מהתגייסות של אנשי המערכת ללימוד שפת העיתונות הדיגיטלית, ומארגון מחדש של מערכת החדשות והאתרים בעברית ובאנגלית. לא רק שהסטנדרטים המקצועיים לא נפגעו, אלא שהעיתונאים נדרשים היום ליתר הקפדה עליהם תחת האילוצים של כלי תקשורת דיגיטלי המתעדכן ללא הרף. אין ספק שהשינוי קשה לחלק מהעיתונאים, אך הוא חיוני לכל כלי תקשורת שרוצה להתקיים ולפרוח בעידן הדיגיטלי.

עמירה הס היתה ועודנה מטובי העיתונאים שפגשתי ב-27 שנות עבודתי. שמחתי לגלות שבעיני עמיתיה לשעבר, לרבות מי שבקיא מקרוב בתחום הסיקור שלה, לא נס ליחה וכתיבתה ממשיכה לעורר עניין רב ולהביא לשורותינו קוראים חדשים.

נפרדנו השנה בצער מכמאה מחברינו, שפרשו מרצון או פוטרו, בקיצוץ שנכפה על המערכת בגלל הירידה החדה בתקציבי הפרסום. במקרים בודדים הופחת שכרם של עובדים שנשארו במערכת. למרות זאת, לא רק שהקיצוץ לא פגע באיכות העיתון, אלא להיפך, הוא דחף אותנו למימוש תוכניות פיתוח והתחדשות ובראשן הוצאת המוסף החדש - המוצר העיתונאי הטוב ביותר בישראל; העיצוב מחדש של מוסף גלריה היומי וגלריה שישי; הוצאת ״הארץ השבוע״ שתכניו היו מפוצלים בעבר בין שני מוספים; ושדרוג המערכת הדיגיטלית. התגובות שקיבלנו מהקוראים, וההצלחה במכירת מנויים לסוף השבוע, מעידות על שביעות רצון רבה מהשינויים.

ב״הארץ״ נופלות לעיתים טעויות, וכמשעמידים אותנו עליהן אנו מתקנים. בידיעה על סקר האפרטהייד הופיעה כותרת שגויה, וכשהעניין התברר פרסמנו תיקון. בידיעה על דניס רוס היתה טעות בפרט שולי וזניח. לצערי, מי שהתלונן על הטעות בחר לגדף ולהשמיץ את כתב ״הארץ״, ולא הייתי ואינני מוכן לקבל אלימות מילולית כלפי עיתונאינו כבסיס להידברות. למרות זאת פרסמנו ראיון של רוס עם נטשה מוזגוביה (אז כתבתנו בוושינגטון והיום עובדת לשעבר) שהופיע בשער העיתון, שבו נכתב שאין טלפון כזה בלשכתו. הפוסט שפרסם בהמשך ברק רביד היה מצוין ושם את הדברים בהקשרם הנכון והראוי.

לא חדלתי מכתיבת פרשנות מדינית ופוליטית עם מינויי לעורך ״הארץ״, ואין ולא צריכה להיות סתירה בין התפקידים. הכתיבה מחייבת אותי ״להיות על הדופק״ ויש בה גם דוגמה אישית לכותבים אחרים. אני מרצה לעיתים בתשלום, אין בכך שום פגיעה בעבודתי במערכת, ואינני מונע מעיתונאים אחרים לעסוק בכתיבת ספרים, בהרצאות ובהוראה בצד עבודתם ככתבים ועורכים.